הפחד קיים – גם אם הוא לא “אמיתי”
ילד שאומר שהוא פוחד משדים – לא ממציא. הוא באמת מרגיש פחד.
אבל מה עושים כשאנחנו לא רואים את מה שהוא רואה?
התגובה הראשונית שלנו כהורים היא לעיתים להדחיק, לבטל או לצחוק – אבל דווקא כאן מתחיל הריפוי: בהכרה.
אז מה אומרים לו?
במקום:
“אין דבר כזה, אל תדבר שטויות”
אפשר לומר:
“אני מבין שאתה מפחד. רוצה לספר לי מה אתה רואה?”
ברגע שאנחנו לא מבטלים את החוויה, אנחנו פותחים דלת לחקירה, ולא נועלים את הילד בתוך פחד שאין לו מילים.
ומה עושים הלאה?
- שואלים שאלות פתוחות:
“איך נראית הרוח? מה היא אמרה? איפה היא הייתה?” - בודקים אם יש דפוס:
מתי זה קורה? לבד? אחרי תוכנית מסוימת? לפני שינה? - משחקים את זה:
עושים מזה סיפור. רוקדים עם זה. מציירים את זה. נותנים לפחד צורה – כדי שהוא לא יישאר אמורפי ומפחיד בראש. - מתבוננים גם בעצמנו:
למה דווקא אנחנו – ההורים – כל כך נבהלים כשהילד שלנו מפחד?
שאלות לחקירה פנימית :
- מה גורם לי לבטל את הפחד של הילד שלי?
- האם גם אני הדחקתי פחד דומה כשהייתי קטן?
- האם יש בי מקום שמאמין ברוחות – אבל מפחד להודות בזה?
לסיכום:
פחדים לא נולדים מהשטח.
הם מתהווים בתודעה – אבל זה לא אומר שהם לא אמתיים.
והתפקיד שלנו כהורים, מורים או מלווים –
הוא לא לאמת או לשלול את קיומם של שדים, אלא ללוות את הילד שמרגיש אותם.
שיחה חיה, אמיצה ומצחיקה על פחדים שאנחנו לא מעיזים לדבר עליהם – רוחות, שדים, סיאנסים ודמיונות ילדות. האם באמת יש רוח רפאים מאחורי הדלת, או שהכול קורה רק בתוכנו?
בדיוק כאן מתחילה החקירה.
מוזמנים להיכנס פנימה, לשאול, לצחוק, ולגלות:
מה קורה כשאנחנו מאמינים לפחד…
ומה קורה כשאנחנו מתחילים לבדוק – מי רואה את הרוח?
